אורי לוטן מראיין את ניצן מיכאלי על טאי צ`י. פרק מספרו החדש: יש חדש במערב - תולדות הניו אייג`
האגרוף העליון
אורי לוטן מראיין את ניצן מיכאלי על טאי צ`י
מתוך הספר ``יש חדש במערב ? תולדות הניו אייג```
עוד פסיעה בדרך הטאו. שיחה עם ניצן מיכאלי, אחד ממורי הטאי צ`י הראשונים בארץ
טאי-פאי היא עיר מגניבה בלילה. אחרי רדת החשיכה היא מתמלאת אורות צבעוניים שעושים את הלילה הסיני למדליק ביותר באסיה. מין שילוב של ניו יורק, לאס וגאס והאוריינט אקספרס. במשך היום היא אפורה ומעייפת והדבר היפה היחיד בה בשעות האלה הוא קבוצות קטנות של אנשים, בפינות רחוב, בגנים ציבוריים ובמגרשי חנייה הנעים לאט, אבל בהרמוניה מושלמת, כמו להק ציפורים המשייט בשמים בסינכרוניזציה מושלמת כאילו זורמת דרכם אנרגיה משותפת המכוונת אותם לסיבוב בשמים ובחזרה למקום שממנו המריאו. האנשים האלה, שלפעמים נראים כאילו אינם עושים דבר, עושים למעשה הרבה מאוד. מה שהם עושים-לא-עושים נקרא טאי צ`י (התרגום המדויק הוא האגרוף העליון או העילאי) והפרדוקסליות של עשייה/אי-עשייה היא ממאפייניו הברורים ביותר. בכל מקרה האלמנטים של הכלה וקבלה, רכות, מירכוז, איטיות, שיווי משקל, גמישות, שורשיות, התבוננות וקשר עם הטבע - כל אלה הם אלמנטים של ראיית העולם הטאואיטית, שממנה שאב הטאי צ`י את הפילוסופיה התנועתית שלו.
טאי צ`י בצהריים
בשנות השמונים, כאשר הזדמנתי לעתים להונג קונג וטאי פאי, אלה היו המראות שהכי אהבתי בערים האסיאתיות הסואנות. השלווה שזרמה מתמונת הטאיצ`יסטים המתאמנים דבקה בי איכשהו עד שבמשך הזמן תכננתי את הסידורים שלי בעיר על פי המקומות שבהם אוכל למצוא אותם ולינוק מהם קצת שלווה, בעיקר בשעות הבוקר המוקדמות, לפני העבודה, או בשעת הפסקת הצהריים, שאותה מעדיפים המוני סינים לבלות בתרגול טאי צ`י במקום בהמבורג?ריה הקרובה, אם כי גם הן כמובן אינן ריקות מאדם.
כיום אין צורך להרחיק לכת עד המזרח כדי לראות, וכמובן להשתתף, בתרגול טאי צ`י. אפשר לראות אותם כמעט בכל ארץ מערבית, בתל אביב הם מתרגלים על שפת הים, בפארק הירקון וכמובן בסטודיו כזה או אחר.
טאי צ`י הוא כיום, לצד
יוגה, אחד הטר?נדים הפופולריים ביותר שהגיעו מהמזרח. כמו יוגה, טאי צ`י מומלץ כדרך הוליסטית לבריאות גופנית ונפשית, וכמו
יוגה יש בו הרבה יותר מכך. ועוד כמו יוגה, לא כל מי שעושה או מלמד טאי צ`י מודע לרבדים העמוקים יותר של הדבר, ומכיוון שאין תהליך אוניברסלי של תעודת התמחות, יש הרבה מורים שמלמדים שרשרת של תנועות שנראות כמו טאי צ`י אבל רק מעטים מכירים את הנושא לעומק. והוא הרבה יותר עמוק ממה שנדמה בתחילה.
אף שבאופן מסורתי נחשב הטאי צ`י קודם כל כסוג של אמנות לחימה, זוהי בעצם אומנות של
מדיטציה בתנועה. גם להלכה וגם למעשה יש הקבלות רבות בין טאי צ`י ובין עקרונות הרפואה הסינית המסורתית בעיקר אקופונקטורה, ועל פי ראיית העולם הטאואיטית, העיסוק בטאי צ`י הוא הכרחי בכדי לשמור על בריאות מושלמת. היכולת להשתמש בטאי צ`י כאומנות לחימה היא ההוכחה לבריאות הגוף והנפש. ההגיון בכך הוא ברור (או אמור להיות ברור) גם למי שהנושא אינו מוכר לו. אדם לא בריא עלול להתקשות להגיע למצב מדיטטיבי רגוע, לא כל שכן להשתמש בו כאומנות לחימה. ההתמקדות המדיטטיבית והרגיעה הנובעת ממנה היא אחותה התאומה של חיי גוף בריאים ושלמים.
ההיסטוריה של הטאי צ`י קשה לתמצות משום שעובדות ואגדות משמשות בה בערבוביה. קיימת מסורת ארוכה של שיטות תנועה ותרגול המתייחסות לטאו. זהו האקלים שממנו צמח הטאי צ`י. אפשר לומר שאת השורשים המוקדמים ביותר ניתן למצוא בערך אלפיים שנה לפני הספירה, בערך בגילה של היוגה בהודו. אבל רק במאה השלוש עשרה לספירה פיתח על פי המסורת המסופרת נזיר טאואיסטי בשם צ`אנג סאנג פ?נג את מה שנקרא היום טאי צ`י ורק מן המאה השש עשרה מתחילה היסטוריה רשומה.
במשך הזמן הפך הטאי צ`י לסמל מאפיין של משפחות שונות בסין, ושמות המשפחה שלהן הפכו לכינויים שאפיינו שיטות טאי צ`י שונות. המשפחה או הסגנון שממנו התפתחו כל הסגנונות האחרים היא משפחת צ?`ן. מאוחר יותר שיפר את השיטה אדם בשם יאנג שלמד אצל משפחת צ`ן, וזוהי בעצם תחילתה של אסכולת יאנג. שם חשוב נוסף הוא צ`ן מאן צ`ינג, השייך למי שהביא את הטאי צ`י למערב, יצר קיצור של סדרת התנועות, והכניס משהו מהאישיות שלו. למעשה, הטאי צ`י על פי צ`ן מאן צ`ינג הוא הנפוץ ביותר במערב כיום.
הכל קורה בו זמנית וכל הזמן
אחד הישראלים הראשונים שעשו עלייה לטאי צ`י הוא ניצן מיכאלי, חבר קרוב שלי כבר 25 שנים, שבמהלכן הוא למד, לומד ועדיין מלמד טאי צ`י. בשנים האחרונות הוא עוסק גם בתרגום והוא מי שאחראי לתרגום ספרו של בארי לונג "רק הפחד מת" לעברית. בתור מי שהיה עד לניסיונותיו הראשונים בטאי צ`י, באמצע שנות השבעים בפונה, חשבתי שאין טוב ממנו להסביר במה דברים אמורים, תוך כדי ידיעה שמילים אף פעם אינן הדבר האמיתי.
אולי תנסה, בתור התחלה, למצות את הרקע הפילוסופי לטאי צ`י.
"סיפור הבריאה המיתולוגי הסיני הוא כזה: בראשית היה וו? צ?י - (האין המוחלט) - שבתוכו נולד הטאי צ`י (היש המוחלט) זהו מושג טאואיסטי שפירושו המוחלט העילאי. הטאי צ`י התפצל לשניים - יין ויאנג שהתפצלו לארבע (סה-הסיאנג).
הרעיון מאחורי זה הוא מאוד לוגי, לדוגמא אם נפתח קומבינציות בין כן ולא, האפשרויות הן - כן כן, לא לא, כן לא, לא כן. ארבע האפשרויות הללו התפצלו לשמונה (פא-קואה). השמונה המשיך להתפצל עד לששים וארבע, שהן למעשה ששים וארבע הה?קסגרמות של האי-צ`ינג (ספר השינויים) וזה מתפצל ל`עשרת אלפי הדברים`. עקרונית הכל קורה בו זמנית וכל הזמן. זה לא ליניארי אלא סימולטני".
איך זה בעצם עובד?
"ברמה הפיזית, מדובר בתנועה נכונה של הגוף. אתה לומד להשתמש בכל המפרקים והרצועות בדרך נכונה, לומד לקבל ולהעביר כוח מהרצפה דרך האגן לידיים והלאה.
"השלב הבא הוא שלב הרגש שבו אתה לומד איך לא לתקוע מקלות בגלגלי הגוף, כלומר אם למשל אתה כועס, מרכז הכובד עולה למעלה, אתה מתקשח, נמתח, מתכווץ. כל רגש כזה תוקע את הגוף. רגש שעולה הרבה פעמים מתקבע בתוך הגוף ומקבע אותו בצורה של יציבה לא נכונה ולא בריאה. ברמה הרגשית אני מראה לתלמיד איך הגוף מגיב בתוך מערכת יחסים, איך הוא מתקשח או מתמוטט. אני מראה לתלמיד את חוסר היעילות בתנועה שהוא עושה. כשמישהו רואה ומבין שהוא עושה משהו לא יעיל הוא יעזוב את זה".
הלימוד הוא אינדיבידואלי או בקבוצה?
"אפשר ללמוד לבד, אבל עדיף בקבוצה. אני מלמד בעיקר עבודת זוגות, מכיוון שזו מהות העניין, היישום של הלמידה על יחסיך עם עצמך והסביבה. קח בתור דוגמה אדם שלומד
מדיטציה, ואולי אפילו מגיע לרמה גבוהה, ואז הוא מגיע לסדר פסח אצל ההורים ומתחיל לריב עם המשפחה, אז כל הלימוד שלו אינו שווה כלום.
לשלב השלישי אני קורא שלב הניסים - אם אתה מצליח לנטרל את הרגשות החוסמים בינך ובין גופך, אתה מחבר את הגוף עם הרוח, והם עובדים באחדות - שזה למעשה נס, אבל זה קורה רק למי שבאמת פתוח ומוכן לוותר על עצמו. בשביל זה המורה הוא חיוני. הוא יכול לעקוף את המחסומים שאתה מציב ולגרום לך לחוות את התחושה הנכונה. צריך להדגיש שוב שהתהליך הזה הוא לא ליניארי אלא סימולטני. כך שלמרות שאני מדבר על שלבים או רמות בהתפתחות, הכל מתרחש בו זמנית. כשתלמיד מגיע לרמה מסוימת של מודעות, מתקיים דיאלוג פורה ומפרה ביני ובינו. אני לומד מהתלמיד שלומד ממני".
יש לך סגנון מיוחד?
"אני עובד בשיטת יאנג פלוס הטאץ` האישי שלי ושל המורה שלי. ההתפתחות היא כמו באמנות. המאסטר הוא בעצם אמן חוקר, שתוך כדי עבודה מפתח משהו שהוא לגמרי אישי ויחד עם זה שומר על העקרונות הבסיסיים".
זה נראה כל כך שקט ורגוע. איך זה מתקשר עם העובדה שטאי צ`י נחשב לאומנות לחימה?
"יש שני סוגים של אומנויות לחימה, הקשות והרכות או החיצוניות והפנימיות. קאראטה למשל הוא אומנות לחימה קשה. טאי צ`י הוא אומנות לחימה אבל שונה לגמרי. רק מאסטר, כלומר מי שלמד הרבה שנים באופן נכון, יוכל להשתמש בזה. הייתי אומר שזו אמנות אי-לחימה. בכל לחימה נגד יריב, מי שיותר חזק או מהיר, מנצח. בטאי צ`י אתה מתחבר אל היריב ולמעשה מבטל את ההבדל ביניכם. כך שאפשר לקרוא לזה אומנות חיבור. ועל מנת לעשות את זה, יש לבטל את העצמיות, או להפסיק לזוז באופן עצמאי. אני קורא לזה אומנות הגנה מעצמי (המוטו של בית הספר שלי) ולא אומנות הגנה עצמית. פה נכנס העניין של וו צ`י - הריק האולטימטיבי. אתה מתפקד בריקות. או בתמימות. אפשר לקרוא לזה תמימות מוחלטת. כמו תמימות של ילד. ילד הוא תמים, הפחד שלו הוא טבעי, אין בו מערכת פחדים מלאכותית, אם לא שותלים אותה בו. הילד הוא אכן תמים אבל לא יכול לתפקד לבדו. בטאי צ`י אתה לומד לחזור לאותו מצב תמים אבל עם יכולת לתפקד.
"יש משל של צ`ואנג טסה על מישהו שמפליג בסירה בנהר ומתנגש בסירה אחרת. אם יש בה מישהו, הוא מתרגז ומקלל אבל אם הסירה ריקה הוא הודף את עצמו לאחור וממשיך. בלי להתרגז. ואז צ`ואנג טסה אומר: `צריך לחיות כמו סירה ריקה בנהר`. אם אתה באמת יוצא מתוך מצב של וו צ`י - הריק המוחלט - כל המערכת הזאת מתרחשת מעצמה. אם אתה יוצא מתוך פוזיציה מסוימת, האיזון אובד. המורה מאוד חשוב מכיוון שהוא יכול להעביר לך את התחושה הזאת".
מי המורה/מורים שלך?
"המורה הראשון שלי היה אוסטרלי בשם דייוויד מק`קול. נפגשנו בפונה לפני 25 שנה. עברתי על גשר בפונה, ראיתי אותו מתרגל טאי צ`י והרגשתי כאילו היכה בי ברק. איתו למדתי שנתיים. אחר כך נסעתי לטיוואן, חיפשתי מורה שידבר אלי באותו אופן ולא מצאתי. המשכתי ליפן ומצאתי מורה שממנו למדתי בסגנון הצ`ן. כרגע אני עושה תערובת של שניהם, אני מלמד יאנג קלאסי, אבל משתמש בעקרונות שלמדתי מהמורה היפני. אחרי כמה שנים חזרתי לארץ ופגשתי את אסי בן פורת, אחד המורים הישראלים הראשונים, והתאמנו ביחד במשך כמה שנים, ודרכו הגעתי למורה שלו בלונדון, ג`ון קלס שאצלו למדתי הרבה מאוד שנים. הוא המורה העיקרי שלי. איתו הגעתי לשלב העמוק ביותר".
איזה תהליך אתה יכול לזהות אצל התלמידים?
"בהתחלה ההשפעה מאוד חריפה בחלק הפיזי ורק נוגעת בנפש. הרבה אנשים מתחילים כי זה נראה להם קל אבל זה בעצם קשה מכיוון שאתה צריך לוותר על חלקים בך שקשה לוותר עליהם. אם זה לא קורה, כנראה שאתה לומד משהו לא נכון. הרבה אנשים בורחים כי הם באים למשהו כמו חוג, וקולטים שנדרש מהם הרבה יותר. אחרי כמה שנים מתחילה רמה ממושכת שיש בה עליות ומורדות שבה התלמיד נאבק עם הבעיות המרכזיות שלו. בשלב הזה, הטאי צי כבר לא נפרד מהחיים. כשקורה משהו משמעותי בחיים, הוא משפיע על הטאי צ`י ולהפך - מתקיים דיאלוג בין החיים והטאי צ`י. יש אנשים שעוברים מהפכים גדולים".
ואצלך?
"אצלי הייתה חרדה. היתה תקופה שהייתי צריך להיאבק עם עצמי כדי ללכת אל המורה שלי. ואני רואה את זה קורה אצל תלמידים שלי כי הם עומדים מול חלק בעצמם שהם לא היו מודעים לו. כיום ברמה הפיזית אני פשוט בריא. ברמה הנפשית אני הרבה יותר יציב. הרמה הרוחנית היא החלק של הניסים, והם מתרחשים מאליהם. גם בחיים וגם בעבודה עם אנשים".
איך למעשה הטאי צ`י עובד?
"הצ`י על פי המסורת הסינית הוא האנרגיה הזורמת בכל, בגוף הוא כמו מים שזורמים בצינור. אם יש הרבה חורים בצינור, המים נשפכים לצדדים. אם יש סתימה, נוצר הרבה לחץ במקום אחד. כשאתה עובד עם הגוף בצורה נכונה אתה למעשה עובד כמו שרברב, פותח סתימות וסוגר חורים. אז נוצרת זרימה נכונה בגוף ששוטפת אותו. זה מאוד דומה לרפואה הסינית המסורתית שגם היא מבוססת על איזון בין היין והיאנג וזרימה נכונה של הצ`י. ההבדל הוא שהמטפל או הרופא עושה לך את זה, אתה רק מקבל טיפול, בעוד שבטאי צ`י אתה הרופא של עצמך. אתה מגלה את מקור הבעיה, ומתקן אותה בעצמך. הדבר החשוב ביותר זה למצוא את המרכז, ואז שאר הדברים מסתדרים מאליהם. זה לא כל כך חשוב שיהיה לך ידע תיאורטי. כמו גלגל שאם הציר שלו לא בדיוק באמצע, נוצרת סטייה, ואם אתה מנסה לסדר את הסטייה, היא תמיד תחזור. רק כשתחזיר את הציר לאמצע, הגלגל יסתובב כמו שצריך".
היית אומר שטאי צ`י זו דרך להשיג רגיעה?
"רגיעה היא קונספט. הנקודה היא בעצם להיות אחד. לא מפוצל. והאחד מתבטא כמו שהוא אמור להתבטא. פיצול זה בזבוז אנרגיה. כשאתה אחד אתה מלא חיים. כלפי חוץ אתה יכול להיראות מוטרף אבל השאלה היא האם אתה אחד, לא מפוצל ועושה את מה שאתה אמור ואוהב לעשות".